אצבעותיי מתעטפות במעגליות סביב הקורים וזרועותיי מרימות אותי
באתלטיות. גופי מתהפך באוויר וכפות רגלי החשופות משמשות כעוגן
אקרובאטי בין סבכי החוטים. כאב חד דוקר את אצבעות רגליי בכל
פעם שטופרי הפלדה המדממות פוגעות בטעות בקיר העץ.

ידייך הרועדות יסירו חוט דמיוני מחולצתי
רק כדי שתוכלי ללטף את כתפי הכואבת
אנחנו כבר לא נדבר

כמה משמח שוב
להרגיש משהו,
כמה עצוב.

ועתה
ההווה שוב נשבר
דווקא כשכפות הרגליים
פוסעות
על חוף מבטחים.

פחות יודע
להגיד את זה בהיר כמו רקיע

אולי הציפייה למשהו
שאנחנו יודעים שלא יגיע
היא זו שמחזיקה אותנו.
כמו המחכים למשיח.

כשכיבית את האור
יכולתי עדיין להרגיש
את העור הלא נכון
שבו נגעה ידי.

רוך לבן לבן
צועף אותי
כשלג.

תזהרי מיותמים
מילדי גירושין
מגרושים
מנשואים

ברחוב מעבר לפינה,
עדיין מנגנים את אותה המנגינה,
כולם, או לפחות חלקם,
חוזרים אל מאורתם באוטובוס

עיפרון על נייר

מלל דביק מדבש ניגר
נפתל מתקתק חלק
לאוזן מתאווה
ולישבן.