תודה לך אמי על
שהבאת אותי
לכאן
לדור עם המתים

עדויה הכרה
נפרשת אל מרבדי נפש
מבקשת לפרוץ בלימות

בגן האבנים טמון ילדי
ילדי נטמן בגן
נטמן עם אתמולי
עם חיוכו החם.

משקפי שמש הכהו עולמי,
הסתירו דמעה,
במכחול ציירו עצב
שלקחוני לתהומות נשייה

במקום בו אורזים ספרים
יארזו גם בני אדם
את עצמם
אם יאזרו
את האומץ הנדרש

וכך שורה אחר שורה
סורגת ופורמת
אהבה.

גודלתי בשדות העצב הנצחי
בין לבין כוכב נופל
על חיוך אקראי

מדי זית מהוהים לגופך
פניך בוהקות מזכירות או שלא
נשקך משתלשל מכתף רחבה זרה