אף שלא אדע לברור צליליך
אף שכבר לא אדע ביכוריך

שברירי ור בי
מתנפצים
טועים
תועים

הנה שבה ילדה
אל שבילי ילדותה
צועדת לאיטה
מובילה פרי-ביטנה

אני נאטמת כשלא מדברים אליי נכון,
כשלא מבינים את מה שגרוני נשחק מלהסביר,
כשמבקשים שאדבר יותר חזק
כשהתפרים שעל שפתיי מבקשים להיפרם

סיפרה רק על אהבתה לשכונות העתיקות והזכירה שהיא אם לשלושה
בנים. אבל את שמה סירבה לגלות. אותיות 'שם' הרי הם לב המילה
'נשמה'. ואישה ללא שם, אפילו אם היא בובת חרסינה, אין בה נשמה.

נכון שבשאר אלף ארבע מאות שלושים ותשע
ישלטו בה חרדה וסבל

דולה בי לחנים
מחוללת המיה נוהה
אינה מניחה לרזי השקט

אור שמש קיצי
צורב
באין מפריע

והאביב לכשיגיע, ימצאני
עלוותי ירוקה, וכולי
אבקנים ממתינים.

רוצה לטבול כף רגלי
בתערובת צבעים חמים,

לולין על חד אופן נוסע לאחור
ואני - אל הציור שלי של מיסטר ספוק