אהבתי אז "לישון"
הרגשתי "מועקה"
כי אחרי הכל
אם הייתי רוטשילד

השביל עוד מוליך לאותו מקום
פוגש אותם הצמתים

אחיזות ימים נפלו
כבלימה למאוויי הכמוסים

באותו רגע
נאלצתי
לשרטט מעגל.

החיוך שלך מתפתל
עד מעבר למחוזות ההיגיון שלי,
רק אל תאמרי לי את שמך,
למען לא תהיי נשדדת

ראה דם זב מציפורניי
הנאחזות בזיכרון
בחום היותך בחיי
ביומי, בהיותך לי און

תקוות שצעדו בנחישות
מועדות בחוסר אונים

הרי קודם היה שרוי במקום בטוח ומוגן,
היה נעול ומרושע, כבול ושוכן חושך,
בחיבוק אפלה מסוכך, לא ייגע בו אדם,
אטום ומשותק ואינו מחויב ברגש
כחפרפר סומא במנהרות האדמה;
וכעת פתח בו לבו ?

דבר בי זיכרונות רחוקים
צרובי עתים, מבוישים.

נסוג הים בצעדי חרש
מותיר ערוות כלתו
נעתרת לאדוותיו.

לאבד את התיק
עננים מושכים
החוצה
רעלים

רטט נשיקותיך
מעביר בי זרמים
לעתיד לבוא