רגע לפני שהלילה עוצם בי העיניים
אורות פנסי המכוניות מהבהבות עדיין
מפספסים פסים מתרוצצים הלוך ושוב
אצלי על הקירות

חלב נדודי השינה החמיץ ...
המצעים סתורים, המחשבות סתורות.
על אדן החלון ירח בעציץ.
החושך מיתמר תימרות עשן כבדות

מכנס במהותי
את אבני הבניין של חיי

בנפש חצויה וראש צלול
נפרד אני בזאת
מכל אשר לא היה לי.

בחלומך
תהיי עפה
מעל הבתים
רוקדת באוויר

אל מלא נקמה
הענישני בחטאי
עד שבא על סיפוקו.

באופק כבר ניתן לראות
את ענני הפטריות
כמו מדשאה אחרי מטר
מאשרות את כל הנבואות

"בחיי האהבה
ובמותה אני נשבע
נפרד זה מזו
ונצעד לחופה"

כל בחורה צריכה אקדח
או לפחות זוג
נעליים אחד
עם עקב מחודד

שוועה נפשי
להכיל רעותה בחובה

כל עוד בלבבות אדם
פועם זכרם
של רבבות אשר אינם
ונפש הומיה

ממרומי בגרותי הכרונולוגית הבלתי נמנעת מתגלה לי, באחת מן
הפעמים הבודדות והנדירות בהן אני מאפשרת לעצמי להביט לי
בעיניים, שרצוני האמיתי הוא להיות ילדה. כל חיי הייתי מבוגרת.
די לי בזה.

ועתה אני מנסה
להגיע אל
היעד

גופה חולל על ידי הדגים
נפשה נבלה בין כותלי הבית
הייתה טמונה במזוודת בגדים
כעת רק בשר מאכל לנשר ועיט.

בלילות אשירה אל הלא נודע
גם הוא גלוי ממך, מתמרנת את זמני
אל דרך שעושקת את סליקי הפיכחון

הייתי עוצמת עיניים
ודומעת,.
מבקשת שלא תשקע
כדי שאספיק.

עליה לא ידמע,
גם לא על אדמה
ולא דמם ליבו,
דמו עוד נע בפעימה

לא עושה זאת חפוז
בשיא התשוקה נוגע
עוד לא מיומן
מתגעגע