השמים הם הגבול
ואני רק עוד יונה
עם כנף פצועה

דמעה שנשרה
על קברך אמא
בוכיה
הזמן חלף
אני לבד
מתמודד עם מצב
והלב נשבר

אלוהים שומע
את מה שכואב
ואני הילד
שאותך איבד

ספינות פרל ואן גוך
שמן קנבס

כשחרב האמת
חרכה את בשרי
והראתה לי
שאין
אמת
אחת

בפיך, בירכייך רוצה לחוש,
במעידה קלה של גופך,
באחיזה חזקה של ידייך,
בגופי שימנע נפילתך.

בצווחות של עונג פורצות,
אנחות היוצאות בלי בושה,
אשר הנאה לי אומרות,
ועלי מטילות האשמה.

אני כואבת את הפרפרים...

בעודה ניצבת מעורטלת
היא ערגה תוך כדי אימה, בוהה
ומשתוממת מהוד ערוותו המזדקרת
מתוך חורש עבות.

הטל בי
חבורות
צבעוניות
כחול, סגול, אדום, צהוב
ככתובות קעקע נפשיות

מבעד למסך הערפל
אור ישן חדש מבקיע חרכים

אני ים הנוצר את גלי דמעותיו במעמקים
יום אחד, כל המלח יצרוב עד זוב דם
את החוף ואותי

דף חסר
באישון ליל מראה על
מקום תלישתו

שוב
חג המצות
המכה ההיא
הדם שנמרח על משקופי הדלתות
העם ההוא

שמן