נפרדנו
והארץ הייתה תוהו ובוהו
וחושך על פני תהום

נשמתי מרחפת
רואה דרך עינייך
וגופי הנטוש
נמס למגע ידייך.

התמסרות לרוח באה,
הולכה, אינה מתעכבת
מרפה כשנחוץ
מחבקת כשרוצה.

אם אני הבובה
את המתג
אם אני המתג
אז את הדמעה
אם אני הדמעה
אז את לא דבר
מלבד זיכרון.

"מתי זה אחרי החגים?" שואל הזאטוט בלהט. "אחרי החגים זה עכשיו,
נכון?" מתקיל אותי הזאטוט לפתע. אבל אני לא נשאבת לתוך
המלכודת. "מה פתאום!?" אני מבטלת בנחישות שלא מאפשרת חריץ בעדו
יחדור אף לא בדל של ספק.

כשאת באה אליי עם
שאריות של סיגריה
טועם ניקוטין מ
שפתייך שהתגעגעו

מתפקעת סבלנותי לרסיסי כעס
לא אוכל עוד לחשות.

אני רוצה להאמין ש
לא משנה אלו טעויות אני עשיתי,
הטעות האמיתית היא של אלו
שלא מסוגלים לראות בעדן.

בכל נפש בעולם
ישנו צד שהוא מעונן,
מזל שקרניי השמש
יודעות כיצד לחדור אל הענן.

תחנה מרכזית, באר שבע
שעה חמש ושלושים
אותה תחנה שבה נפגשנו לראשונה

להתמכר לכאב,
לא לפחד מהפחד
ולרדת הכי נמוך שאפשר

רישום