תינוק צורח במרחק.
הוא לא בחדר הסמוך או בדירה
השכנה, הוא לא בקומה התחתונה, אפילו
ברחוב שתחת חלוני הוא לא נמצא,

הוא היה שם
בשבילי
חלפתי הלאה
בשבילי

נראים כמו בוקר
משוכים
בגווני כחול לבן של
דגל מתנופף

אני הבל שקט
המשתקף
לאור ירח
דואב

ישנן שתי תגובות
קלאסיות לפחד:
לברוח או
לקפוא

או באים אל הלילה
כמו הגר, תועים בעלטה
נאחזים -
וידי הזמן, יידו אותנו שברים

אתה,
זה ששמו אינו עולה על שפתיי
ומוסתר תחת ערימת קלפים
שבניתי בקפידה,

לא מובן, עילג,
מתבוסס הוא בכאב הכמיהה
שקט וכהוי.

ובלילות אני חופר את דרכי
אל בטן האדמה, לצידך
להריח את שיערך
לאמץ את חום גופך

היא לא יוצאת לי מהראש, הזונה הזאת.
שכבה איתו ואיתו ואיתו.
מתגעגע אלייך.
קר לי.

כל האנשים שהיכרתי
והשאירו עלי חותמם
נמוגו כעלי השלכת
תחת פעמי הזמן.

ענבר של ברנדי מתעורר.
געגועיי - רק הערות שוליים
על דף שחור. הלילה משורר
את נדודיי ומתארך כפליים.

אני רואה שפתם
נעה
לאחר מלחמה מדומה

(בראש ובראשונה להודות בבעיה)
זה לא אתה
זאת
אני

היא מיתר של גיטרה
שמותנד ללא מגע, כשהמיתר שלי
מתחיל לרעוד.

והיו לקט ושכחה
ועולה רגל ואבק כוכבים
והיה מבול דמוע
ואל שרחק.