את מבינה, היום הנשמה תקרע ברקיע
בקיעים קרעים אחד ועוד אחד.
בשחרית ומנחה וערבית,
בשבעת העומקים,
באחרית תבקע רקיעים
ותבוא תרחף בין שני הרים
משבועת הכוחות והנדרים
הלוקחים איש ואישה
וכורכים ותולשים ומשליכים

לדרכם.

בכדי לשגע אותי במיוחד, הוא עסוק בשיחת חולין, ואני ,אם זה
קורה בעבודה, מאוד ממהר להיכנס לעשות דברים דחופים, והבן-אדם
בשלו, לא שם לב, גם כשאני רוטן בקול די גבוה "סליחה"

מפנה במעט; ככל שהיד נותנת;
ממשקל יתר המושלך בחרגולי המתכת
החלודים
בטרם מכונית הזבל באה
וגוררת חרגולים
מתוך החיים המתוקים
של שפת המדרכת
ומכבסת המילים
שנוסעות משם בכל ערב
ונושאות בסיבובי התוף
אלפי סל"ד
בסלט בערימת אשפת רב השפע
תשומות מסממות

התעטפתי בזרוע אחת
שניה הנחתי מראשותיי

צפת וקולה וקולך עוד ילפות

בדרך המתגלגת
מעלה זכרונות; בנים המחיים ומעירים אבות מתים
וכאלה היכולים להמית את אם הבנים.
על דמים

צעקה אחת, מ-5 מ"מ עובי,
קבר אחד, לילד אחד, שאני מקווה שהוא עכשיו קצת פחות בודד.

יש משהו שם, בשמיים האלה, האפורים והקרים, שנראים כה קרובים
וחסרי כל.

אנחנו מתאדים / לנעדר
נוחתים / אל קבר השפתיים
אחר רחוב / או שניים

וכשאנחנו עוברים בדרכם
אנו משפילים מבט

אנחנו לא היינו משה
חזרנו קטנים וזעירים
ללא משוט
עם תיבה חתומה
המזכירה אוצרות
מחדרים אטומים

60X80 אקריליק על בד

ההתפתלויות לאורך השדרה חדות וממוקדות,
צווחות בשעות הדמדומים כשעוברי אורח עוברים ושבים,
ושותקות כאילם כשהם ( עוברי האורח הנכבדים),
מתכנסים כעכברושים מבוהלים

תנאי להמשך הלימודים:

1. קישור לדף היוצר של המורה
2. כניסה לדף של כל התלמידים שמלאו הדרישה

האור יחקה את הזמן
במגע אצבעות

אני מלנכוליה בהתהוות,
ואתה,
קורי עכביש ממאירים

הסלון בבית הוריי היה ספרותי.
ערבוביה מונחת, אי של נחת,
ספרותי.
כרכים שמוטי עפעף ומאירי עיניים,
מסך לנפש חפצה ותאבת איי-ביניים.

הנני פרי.
אומר
הייתי אבקנים, צלקת, זרע
אומר