כל כך הרבה אין, הו כן!
לא נים, לא ריס, לא ריח
ציפורן. שושן? לא נמצא בגן
אף לא בחלומי. ולמרות זאת
למרות-ך. אני. עדיין במקומי

חצים מורעלים פגעו באפר,
נפלו על החול,
בעוד דמם נשפך למרגלות השקיעה.

הפשוטים האלה
לא מוותרים
גם לנו מאה שמונים!
גם לנו מאה שמונים!

את ואני. חופת אגמים. לעתים, הרבה יותר
ש-חפים. איש לא מבין באמת את הרואים
אל תוך הנותר.

בתחילה יש לה צורה של צל חומק
עכברוש גדול עובר על פני החדר במרוצה
מהסלון למטבח
אני מביט ולא מאמין

אסופות של כלום
שמתנגנות לי קצת טוב באוזן

סייג לחוכמה היא
לא שתיקה
ואני שותה שיממונך.

הלילה יחצה
גבר לבדו
את הגבול.
גבו אל המסך המוחשך
והוא גורר את עברו כמלכודת.

מלאכים עולים ויורדים
אצלי בסלון
על סולמות וחבלים
משתלשלים מטה אל הספה
ומשירים עליה נוצותיהם.

והיה לאות
לטוטפות

עוד מעט יכולתו
הממתין מרומם

וחיי החולף
כדי כך

רוחי אינו חדל
שניתן לי

שונה.

אראה דרך זכוכית סדוקה,
אותי ואותך
כפי שאולי יכולנו.

אל תשאלני בני על האהבה
גם החכם באדם לא ידע
דרך עלם בעלמה
ונחש עלי צוק
מה יש לו בנקיקים
תהה שם

באשר ילך לך לך
כי נסתרות
אהבות חגווי הסלע
אינן משכילות ובאות
מבינות.

עת להט החמה
קציר חיטים,
בדד עמדת בשדות
שלא הצמיחו תבואה.

פעמוני החירות מהדהדים בראשי
אבל עדיין לא מסתדר לבדי