והייתה זו רק מראית היותך
חומקת בין סנוורים
כשהצלפים נמנמו
והאוויר לא נשא דבר
מלבד כובד הבריחים

המשוררת חלמה את שיריה באולם-החצי-ריק
הלהקה חלמה את צליליה
הם טענו שזה ג'אז
טוב, זו לא ניו אורלינס

כמו רעידת-אדמה הפה מכשף את תחילת הקריסה
הקיבה עולה על גדותיה כמו יבשה חדשה
[במקום קולומבוס יש רק כאב]

זה בכלל לא משנה כמה חושבים על זה, זה בכלל לא משנה כמה מדברים
על זה, זה אפילו לא משנה שעברת את זה בעצמך ואתה יודע
שמיליונים עברו את זה גם. זה לא משנה כלל ועיקר ואולי בגלל זה,
זה כול כך מיוחד.

איש אחר היה, איש הנע ונד במחוזות רבים למרגלות המרחב הרעועה
שאיננו חדל. אותו המרחב האין סופי רק מתעצם כאחד ומעניק תחושה
נצחית של אפסות בלתי נשלטת וחסרת כל עומדן.

את הנאמנות לשפה
אני מחליפה
בנאמנות לגבר

האמינו לי
אין ק(ה)ל מזה

ולך, פנים שלי בתוך סדין ורוד, אני אומר
שמה שלא נותן לי לצאת, אליו אני כלל לא רוצה להיכנס.

כאשר היערן,
תוך כדי מסעו בין עלים מגלה
עץ מרשים ועתיק שחולה
הוא מנחש -

כל כך הרבה אין, הו כן!
לא נים, לא ריס, לא ריח
ציפורן. שושן? לא נמצא בגן
אף לא בחלומי. ולמרות זאת
למרות-ך. אני. עדיין במקומי

חצים מורעלים פגעו באפר,
נפלו על החול,
בעוד דמם נשפך למרגלות השקיעה.

הפשוטים האלה
לא מוותרים
גם לנו מאה שמונים!
גם לנו מאה שמונים!

את ואני. חופת אגמים. לעתים, הרבה יותר
ש-חפים. איש לא מבין באמת את הרואים
אל תוך הנותר.

בתחילה יש לה צורה של צל חומק
עכברוש גדול עובר על פני החדר במרוצה
מהסלון למטבח
אני מביט ולא מאמין

אסופות של כלום
שמתנגנות לי קצת טוב באוזן

סייג לחוכמה היא
לא שתיקה
ואני שותה שיממונך.

הלילה יחצה
גבר לבדו
את הגבול.
גבו אל המסך המוחשך
והוא גורר את עברו כמלכודת.

מלאכים עולים ויורדים
אצלי בסלון
על סולמות וחבלים
משתלשלים מטה אל הספה
ומשירים עליה נוצותיהם.

והיה לאות
לטוטפות