לחפון את נגה המאורות
בי מתהדקת אחיזה
שמא איושת חלום פזיזה

בקרי בי ברגעים (עגומים)
קדושים, תטמאי
בי אותך

היית מי שתמיד רציתי שתהיה.
וברגע, עם עלות השחר,
הפכת לאהוב ישן

אני סוחב על גבי תיק גדול,
המכיל את הילד שעוד
הייתי אתמול.

במקום להכיל זה את זו
אנחנו מכלים זו את זה

משהו השתבש
פגשתי אותו על אם הדרך
העולה באש
חובש אוויר וכורך פצעי אביב
"אתה בא" שאל
הוא הושיט יד שהיה אפשר להבחין
מהצד באחד ממלאכיו הכהים
כיצד מסתיר את שלא אבין לעולם
כשהם עולים

שמכפותים נופלים פנים
ונושרות זרועות על האצבעות

אני עץ בתנועה
עומד לפעמים בדיזנגוף פינת גורדון
לא ידעתם?
את הענפים והעלים

אולי העלו אותי על מוקד
ויושבי קרנות צעקו לעברי

אינני כותב ובוחר בכמות -
אף על פי שהדרך לי אצה,

והייתה זו רק מראית היותך
חומקת בין סנוורים
כשהצלפים נמנמו
והאוויר לא נשא דבר
מלבד כובד הבריחים

המשוררת חלמה את שיריה באולם-החצי-ריק
הלהקה חלמה את צליליה
הם טענו שזה ג'אז
טוב, זו לא ניו אורלינס

כמו רעידת-אדמה הפה מכשף את תחילת הקריסה
הקיבה עולה על גדותיה כמו יבשה חדשה
[במקום קולומבוס יש רק כאב]

זה בכלל לא משנה כמה חושבים על זה, זה בכלל לא משנה כמה מדברים
על זה, זה אפילו לא משנה שעברת את זה בעצמך ואתה יודע
שמיליונים עברו את זה גם. זה לא משנה כלל ועיקר ואולי בגלל זה,
זה כול כך מיוחד.

איש אחר היה, איש הנע ונד במחוזות רבים למרגלות המרחב הרעועה
שאיננו חדל. אותו המרחב האין סופי רק מתעצם כאחד ומעניק תחושה
נצחית של אפסות בלתי נשלטת וחסרת כל עומדן.

את הנאמנות לשפה
אני מחליפה
בנאמנות לגבר

האמינו לי
אין ק(ה)ל מזה

ולך, פנים שלי בתוך סדין ורוד, אני אומר
שמה שלא נותן לי לצאת, אליו אני כלל לא רוצה להיכנס.

כאשר היערן,
תוך כדי מסעו בין עלים מגלה
עץ מרשים ועתיק שחולה
הוא מנחש -