אם תחלוף הרכות בין ידיך
רק תבוא אני מוכנה
זה נמצא שם עמוק בעיניך
אהבה ישנה

כשערפל הבוקר התפזר,
עוד הספיקו התצפיתנים
ללכוד במשקפותיהם
ארוכות הטווח
זוג בשעת מעשה האהבים.

אף דילמה אקזיסטנציאליסטית,
אף רעידת אדמה רגשית,
לא תשוקת סחלבים,
בטח לא שחפת על גדות הכינרת.

ואני עומד ומשתהה מלא יראה
לכשהן עומדות מולי בכל הדרן

הייתה שנה אחת שבמדבר
היה לגמרי צחיח, אני השתכרתי
שלוש פעמים בנסיבות לא קלות

גם נגד רצוני
את מצודדת אותי
במשבים לפרקים
מלחשת בי לחישות נעימות

השנים כבר נתנו האותות בו
גם האש לא בוערת כמו פעם
השראה לא חוזרת
ריקה המחברת

להשתיק שאון תבל
לצפות בתנועה הנמשכת

החול אינו חודר בבקיעי נעליי
ואם היה לא היה חול בהן
רק כתמים וסדקים עיניי רואות
וכל שאדע הוא שגבי עודו קיים.

עיתים יש
שאני מתעוררת,
באישון לילה,
וברגליי אחפש

איני הכותב.
בימים עברו
מינני שגריר.
עד כאן הכל שריר.
חסינותי לא עמדה לי
עת נדם עטו.

"כשתלכי
אקשיב לגשם המטפטף
ואבכה איתו
עד שיפסיק"

היתה לנו עדנה
בוהקת באור נגוהות
כקרן שמש מבין ענני החורף
על פני שדות העמק הירוקים

תשע חמישים ותשע,
עוד דקה כבר מאוחר -
לא מגיע, לא מופיע

זה אתה או הוא
בלי קשר הדוק לחירות
כשאתה שם
תלמד לתקוע את הכדור

ילד שקוראים לו דן
מביט בי בעיניים בהירות
באותו המבט הבוטח לכאורה
הוא מחפש את אימא ואבא