קנוקנות פסיפלורה

השנים בינינו געגוע טרי מדי, כבשן הסרפד לאור הסהר
כעמוד האש - תוכחה לגשרים שרופים.

שובי. אל חשכת הימים שצעדנו, להאיר לי נדודים שארחק

לרגע שמטת את הרצועה
והרגע לעולם לא ישוב.
כה נרפה צל אחיזתך
במובן מאליו. כה רפאי.

מה אאזור? סימני-שאלה?
או שאולי אבקש
קרוב לוודאי

ושוב אני ושוב
יום שני
מסתכלת לו על
האצבעות שלך

עכשיו עליי לומר שיש מדינה ליהודים ויש מדינת היהודים
וזה לא אותו דבר.

ואם לרצוח עדיף משוררים
שעודם מחזיקים עטים קטנים
אחרת ייללו כל הלילה כמו תנים
וחתולים
יעלו קולות על חורבות
שיכונים עתיקים וחומות
יורידו את ערך הדירות
בבתים המהודרים

זורקים את מילותיהם לרוח
יש ושורותיהם שבורות
יש ומילותיהם מנופצות
אני עובר באקראי ליד חורבות

אם תחלוף הרכות בין ידיך
רק תבוא אני מוכנה
זה נמצא שם עמוק בעיניך
אהבה ישנה

כשערפל הבוקר התפזר,
עוד הספיקו התצפיתנים
ללכוד במשקפותיהם
ארוכות הטווח
זוג בשעת מעשה האהבים.

אף דילמה אקזיסטנציאליסטית,
אף רעידת אדמה רגשית,
לא תשוקת סחלבים,
בטח לא שחפת על גדות הכינרת.

ואני עומד ומשתהה מלא יראה
לכשהן עומדות מולי בכל הדרן

הייתה שנה אחת שבמדבר
היה לגמרי צחיח, אני השתכרתי
שלוש פעמים בנסיבות לא קלות

גם נגד רצוני
את מצודדת אותי
במשבים לפרקים
מלחשת בי לחישות נעימות

השנים כבר נתנו האותות בו
גם האש לא בוערת כמו פעם
השראה לא חוזרת
ריקה המחברת

להשתיק שאון תבל
לצפות בתנועה הנמשכת