תאים מוארים בוהים אל צורות הגוף
אנשים יורדים מבתי שחי
מככבים, בדימויי עיניי העצומות

קנון G9 מסייעת בשמירה על איכות הסביבה

הגרמנים יורים בחנינה שלי.
קוראים לי, בשמות גנאי:

חמישים וחמש, היא אומרת, חמישים וחמש
זה לא חגיגה מי יודע אבל זה מה שיש
ילדים שעזבו לי את הבית עם איש מנותק וטיפש
חמישים וחמש היא סופרת, והוא לא שומע

מבטו החיוור מכסה
צינת מגן למילים של סתם
כבר איננו ילד
זאב בודד לנסיעות ארוכות

כשהקצינים עמדו בדלת
קבלתי
בטרם תום מחזוריות

כוכב רחוק שזולג

שירי לי, את חיבורי הפחם המפרידים ימים
בקווים הפשוטים שבך, פרמי את החוטים שתפרו בי
מחטים פצועות, רק כך תוכלי
לדעת את הפעימה

זה לא רק הצוואר התפוס

מעט אני הופך פניי לאחור
וכשאני כבר סובב ומשקיף ורואה
אינני מתחרט כמעט על דבר

באין שם מנצח שיניף את שרביטו
כל התזמורת מנגנת, כולם שרים ביחד - דיסהרמוניה
וזה השיר הכי יפה, שמעורו נושרים כוכבי-שמפנייה
אלי כוסות גבוהות-עקב, מחוללות
אשר עם בוקר לא יזכרו דבר, לבד מן הכאב

ואני בכיליון עיניים ציפיתי
ליום המיוחל ברטט חיכיתי
המתנתי בפתח שנים מידי יום
ומי עוד לא בא? השלום

היא שולפת את רות
ואני בתגובה שולפת את תמר
אנו מטביעות את רות ותמר וצוחקות

על חוט השעה
יתנודד היום ההוא, כבר צל.
גחליו עוממים
מקדיחים נזיד אפל

אני רואה איך
כמו בסרט
דוהרים בה שוב סוסי הפרא

ואין הלילה אומר דברו
אלא בלחשים של חלומות
שדות תכולי ירחים
ושמים אחרים

כל כך התרגלת לחוש
כאב כעונג עד ש
עונג כשלעצמו
הופך כאב