מאריגי עינייך
זורחים אישוני לבי
מור נשימותיי, שלי

מעבר להררי חושך יש יעלים במדבר
צלליותיהם שועטות על הרכסים
רואה אותה מרימה את השפופרת
בקול ענות חלושה

עיני צבתה -
כתמים מתערבלים בה
מולחמים לבלי הפרד

אתה ואני יודעים
את טעם הייעוד
שאינו בתפוח

עכשיו כשהלבן הופך שחור
והאוויר מפעפע בנקבים אילמים
בזעקה דו-כיוונית
עכשיו כשיד מושטת פוגשת רק חלל ריק

מהרגע שנכדי בן העשר כינה אותי "גבר"
הכל השתנה בחיי:

אילו האמין המורה שלי לחשבון
לעיניו האבלות המביטות למרחק
מתוך המסגרות השחורות
שעל פניו

הצייר שמברשתו עוסקת
בצבעים - אין סוף
מעמיק טיפה בכחול בשקט
את קמטי החוף

כשאני כותב
אני אני
אבל אחר

להתאהב במשורר כמו
לאכול את החלק הקשה בלחם
כמו למצוא צדף חלק עם חור

הוא מפשפש בהן בכל קריאה
מוצא את המילה "אהבה"
זורק אותה דרך החלון החוצה
נהנה לראותה מתרסקת על חצר הבניין

כל-כך
כל-כך
כל-כך

לש לש
מרגרינה
לש לש
פלסטלינה

אחיזת הידיים
דורשת שותף
שיושיט את ידו

טעם מצאתי ללגום
שלא בחנתי אם נותרה
הטיפה בתחתית
את בכית
וציעפת בתוכי הינומת כאבים
עזים
בבוקר שבו הדרורים

"לך מכאן, אידיוט מחורבן,
אני לא רוצה לראות אותך.
זה הבית שלי, לא שלך,
צא מכאן",

החדר מתכווץ בפינה. האצבעות רוצות לחיות
למען הנעל הנכונה. עוד מעט השעון יורה
להחזיר מרכבה למקומה ולנוס
חזרה לנקודת המוצא.