סמטה אפילה
הפעוטה שגדלה

ברוח, אין זדון
רק לבלוב נוסק
של חמת-ציוצים

תל אביב בשחר חורפי

מרבד שלג צח

וירוק
עץ

אין כמו למות בחיק המשפחה
אחרי השמדה עצמית של גוף
עם החברים בחיק הטבע,
יצר בבוני, גשמי,

האהבה פורחת
אבל השקדייה נובלת
ולמרות שקמלה מקרניים חודרות
היא לפחות לא עיוורת

מסתתר בכדי לשכוח

אבל אז...

מחפש עצמי לדעת

מאריגי עינייך
זורחים אישוני לבי
מור נשימותיי, שלי

מעבר להררי חושך יש יעלים במדבר
צלליותיהם שועטות על הרכסים
רואה אותה מרימה את השפופרת
בקול ענות חלושה

עיני צבתה -
כתמים מתערבלים בה
מולחמים לבלי הפרד

אתה ואני יודעים
את טעם הייעוד
שאינו בתפוח

עכשיו כשהלבן הופך שחור
והאוויר מפעפע בנקבים אילמים
בזעקה דו-כיוונית
עכשיו כשיד מושטת פוגשת רק חלל ריק

מהרגע שנכדי בן העשר כינה אותי "גבר"
הכל השתנה בחיי:

אילו האמין המורה שלי לחשבון
לעיניו האבלות המביטות למרחק
מתוך המסגרות השחורות
שעל פניו

הצייר שמברשתו עוסקת
בצבעים - אין סוף
מעמיק טיפה בכחול בשקט
את קמטי החוף