ילדים מרחפים
מכסים את השמים ברעדה
מזוקקים אל פרוורי החוף
לחים מדבש החלומות

"אדוני אוהב שירה?" שאל בפתאומיות. האמת שהוא הפתיע את בן
שיחו, כששתק לרגע כי לא מצא תשובה מוכנה. בדרך כלל כשניגשים
אליך ברחוב מטרידנים למיניהם, לרוב האנשים יש כבר תגובה
אוטומטית מוכנה מראש. יש את המנומסים שאומרים "לא תודה"
וממשיכים בדרכם. יש את המתעלמים

ואף על פי כן האדם
יתפרק
בין אם ביישן הוא
ובין
ממרפק

החשכה נושרת.
קליפות הצל פולטות את המתים המשוחים -
יתומים מריח

בניינים מנצנצים את חייהם מבעד לחלון
בעיר שאינה מאמינה בקיומה
הרוח רוטנת
שוקקת

על אגם קפוא

חג מגולף בכלי הדם
חורת ילדים זורחים עם בוקר
בין שערות ההר
מלמלם צחוקם

ולמרות
שאת דואה אלי
שגב

אבל בשעות הללו
אני הקבלן של נבואות הזעם
אתרי הבניה מוכיחים בי
עגורניי נוטים על צידם
בנייניי ריקים

קנון G9 יוצאת לברר
מי גונב את המים

ועם כיבוי אורות הופכים -
בגדי המלך, החדשים

עודני הנדנדה
הבוערת מנדנה
מפללת אל לחם הנוף
עצים בעלי עיניים טובות
ושירה זכה

עודי עומד בפעימת העמודים
לוקח עמדי את הפלשתים
בקוביות שירה
וחלומות גלות
עודי חוצב זכות
באבן, הגאולה

אהיה אני העומדת מלפני שכחתי
טהורה מחרדה ואבדה אהיה לומר
אלי, מה היה יכול להיות
לו זכרתי

בין החורבות
אני מוצא לי פינה שבה הבכי
לא מכאיב בגרון
ונשכב שם.
שוב לא ייגעו בי,
את שומעת?
שוב לא ייגעו בי.