זו צרתי: כאשר אדם
נבחר על פני המוטבים
ממנו

במשחק התפקידים
של אלוהים עם
בריאתו, הוא מחזיק
את ידיי
דמויותינו המונפשות

לכן אני לא מרגישה דבר
שעה ש
פרפרים של אהבה קדושה
צונחים לתוך שיערי

תדמיינו אותי עכשיו
לבוש כותונת משוגע
וזאת על כי
אבנה
מוזיאון

והאדם, חרס החיים
שר בקול חרוך ויידעוני
נבואה, המגשימה עצמה
מגואלת, בעיקר בדם.

כלום אלה, המזרדים
יכריתו בעצים אימה
על פני האדמה?
כלום אלה, יהרגו אומה שלמה?

הגר שבה, אבראהים
ראה איך היא נושאת ונותנת במתים
ראה

הילוכה אצילי
בבלויי סחבותיה
זר קוצים על ראשה
ופניה ככפור

בהלוויה של היופי
הלכתי עירומה
ובכיתי, טמאה בצד

ילדים מרחפים
מכסים את השמים ברעדה
מזוקקים אל פרוורי החוף
לחים מדבש החלומות

"אדוני אוהב שירה?" שאל בפתאומיות. האמת שהוא הפתיע את בן
שיחו, כששתק לרגע כי לא מצא תשובה מוכנה. בדרך כלל כשניגשים
אליך ברחוב מטרידנים למיניהם, לרוב האנשים יש כבר תגובה
אוטומטית מוכנה מראש. יש את המנומסים שאומרים "לא תודה"
וממשיכים בדרכם. יש את המתעלמים

ואף על פי כן האדם
יתפרק
בין אם ביישן הוא
ובין
ממרפק

החשכה נושרת.
קליפות הצל פולטות את המתים המשוחים -
יתומים מריח

בניינים מנצנצים את חייהם מבעד לחלון
בעיר שאינה מאמינה בקיומה
הרוח רוטנת
שוקקת

על אגם קפוא

חג מגולף בכלי הדם
חורת ילדים זורחים עם בוקר
בין שערות ההר
מלמלם צחוקם