שירי
עמיחי זך אלתרמן פגיס וולך
אבידן אמיר זקס גולדברג חלפי
שלונסקי רביקוביץ' פרייל ביאליק
סומק טשרניחובסקי ויזלטיר בז'רנו

מעולם לא ידעתי
אורך חייו של געגוע
עד שרחקו נתיבים.

צל הלילות שלי פגש את צל הימים שלי
כשהאיר השחר ואת עוד ישנת
ראיתי את שניהם נכנסים אליי לסלון
בדממה

יש כאלה שכואב להם הלב.
לי כואב כיס המרה.

גם בקלידי שחור לבן
יש מנעד עתיר גוונים

אפילו שמסתחרר לי הראש אני מפחד ליפול מאימת הרגעים הרעים של
חיי

עם ילדיי אני חוזר
לחצר בה גדלתי
והיא
מלאה בחסרוני.

זה טוב להיות שמן
להיות כבד כמו פיל
כשהוא עובר גם האריה
יורד אז מן השביל

שיבוא עליי מהר
שלא ארגיש
שלא אחיש
את קצב פעימות הלב

במקום בו אורזים ספרים
יארזו גם בני אדם
את עצמם
אם יאזרו
את האומץ הנדרש

וכך שורה אחר שורה
סורגת ופורמת
אהבה.

לצל ההולך אחריה ברחוב
היא צועקת: עצור! היא לוחשת: עזוב!
אך הוא כה עיקש, לא מרפה, לא עוזב
לרגליה נצמד, נאמן עד כאב

אני סכין, ברור, כל משורר
הוא סכין קצבים מושחזת
מאוד, מאוד חדה

הלכה לפניי בכל שדרותיה
מאופרת
שמורה היטב
רחובותיה גלשו כמו שיערה

היו שלום מילים רזות
חסרות תיאבון, תווים משומשים
מדרכות משתלחות, מחשופים
זבי דם