הייתי בת חמש-עשרה
כשעורי נפל ממני.
בהתחלה רק חריצים קטנים
בקצות האצבעות.

הוא בחר את עצמו
הוא קנה את עצמו
הוא צורך את עצמו

מדי שבוע אני מטריח את עצמי אל הסמינר להכשרת מורות בו אני
מקבל את הכלים הנחוצים כדי שיום אחד אוכל גם אני לכפות את
עצמי, את דעותיי, את אמונותיי המעוותות ממילא, על ילדים לא
תמימים, חפים זמניים צעירים.

לגעת בידיים מטות
שזה עתה
העלו ארגמן
סעור-כתם,
בלטישה,

הוא פתח לנו את הדלת
הסתובבנו אתו במסדרונות מגולפי-עץ
זהב ישן האיר עמומות את השטיחים
שמענו אותו ממלמל משהו לעצמו על הקונגרס האחרון

נכון שבשאר אלף ארבע מאות שלושים ותשע
ישלטו בה חרדה וסבל

בואי הרוח בוא הגוף
לשכב בחלומי במדרגות השמיים
ליפול עליי מארצות הצבעים
כי כאן אני הוא המעצב

ישבנו בצלע ההר
קיוויתי שתקלף לי תפוז
אבל השמש ברחה הרחק מאיתנו
הכוכבים בעיניים שלי הלכו לאיבוד.

ובין ערביים, חשכת ליל טורפת, אפלולית רקיע בחריש
כוכבים, להצמיח שיבולי ילדות

בתקופת תמוז
המוזה המזיעה
מחפשת מקלט

היציאה הפרועה וסגירת הפתחים
המומים היינו מצורת הביטוי
ויבשים מתחת הזלעפות
או שמא מאחורי הבריקדות ממטירות הצדק

מול מסך המחשב המבהיק בחשכה
פניי מוארים כירח כבוי
מכתשים פעורים בי בצד הבלתי נראה
רכבי חלל משונים מקפצים על גדותיהם

ואני כמו רוח רפאים מרחפת מעל
טרמינל אחת טרמינל שתיים ושלוש

מעליות תמיד מעוררת אצלי את פחד הגבהים שבי
והרק שלא אפול ותחושות הבטן שלי שאני מתעלמת מהן
כשנדמה שאני עומדת

לולין על חד אופן נוסע לאחור
ואני - אל הציור שלי של מיסטר ספוק

על גב העיר
הוטל ירח
באור כסוף
הרחוב זרח.