הזמן פרוש לו כמוהו כמרחב ואני הולך בו
כדרך כל בשר וכדרכי לא מגלה בו עולמות אבל

במין
מציצנות
אינסופית
לראות
מולנו

אני, האישה האחרת
זו שלא מדברים עליה
זו שאיש לא אמור להבחין
בקיומה

אולי דיברנו כבר
על הזמן שעבר
ועל מה ש

קניתי במכולת שקית של תבלין
שעליה נרשמה אזהרה:
"מוטב לברור מאשר להלין!";

המצפון
הראה את הכיוון

הגפתי תריסים מאורות הלילה
וחלונות לדממה הראויה.

עירית - התאלמנה,כבר קשה לה לזוז, הילדים של בעלה דורשים את
הכסף,תאלץ למכור דירה במיקום אטרקטיבי בחולון ולקנות דירה קטנה
בבאר-שבע.

מארי- תושבת באר-שבע, התאלמנה אף היא, מתנהלת בכבדות גם,

הגרמנים מחקו אותה. אבי מחק אותה. אנחנו מחקנו אותה. וכשהתחלתי
לחפש אותה כבר הייתה מקרה אבוד. השקעתי שנים כדי לשוב ולברוא
אותה והנה בא מקס שמלינג, המתאגרף הדגול בעל הזיכרון הפנומנאלי
וסותם עליה את הגולל בנוק-אאוט שאחריו שוב אין תקומה. מקס
שזוכר את הכל אינו

ירח מלא
את גופו ממלא
באור שאינו
שלו,

ישבתי בכורסה, בוחן צל צעיר שעל הקיר;
האור שהשליכה המנורה שדלקה מאחור - הערים,
וצלי הזקן נראה כשל בן עשרים:

לך לישון, עצום עיניים ותחלום.
שם לא יגידו מחק חיוך טפשי מהשפתיים

עומדת בין הערביים
בין היש
למה שעוד ישנו
(רק לא לאורך זמן)

הייתי עוצמת עיניים
ודומעת,.
מבקשת שלא תשקע
כדי שאספיק.