אפילו זמן לא יכול לעוף כל הזמן,
הוא חייב לעצור להפסקות מדי פעם.

אפשר היה לסרוק
את פרוותה של השתיקה

ללמוד את ה א' ב'

מלאך המוות בא אלי
תמיד הוא משאיר משהו מאחור
גומייה או מסרק
שיערה או סרט

ואילו.
ככה סתם, יום אחד
הופעת ושאלת, למה?

חשוף לרוחות
האוכלות פניך
מלח הדמעות
ממיס טרשיך
כואב אינסוף אהבות

רוצה לטעום שוב חיוכך
לנשום אנקותיך
לשמוע מגעך מחליק על ירכיי

רצית בן כמו ואן-גוך,
או דגה או מונה
או שייקספיר קטן
שיכתוב מחזה.
גם שטראוס היה טוב,
שילחין בכאב
אבל הם זה הם,
ואני מאכזב.

די לי מלינוק רעלך, הלכת,
מדוע זה שבת?, לא מצאת
איש תחתי, אל תשילי המפרש
מתורן ספינתי הפליגי לך,
אל תשובי עוד

צריך לכלוא אותה לעשרים שנה
עוד בני טובים שנהרסים
והכל בגלל ילדה אחת קטנה

אחרי שבאת ולפני שהלכת
היה נדמה לי שעשינו ילד.

נכון שזה מצחיק נורא ?

שדה נטוש
צל עץ עתיק

הפינה הזו עם הספסל הירוק,
שם בקטע הנסתר של הגן

כמו כדור טניס אני,
משוגרת שוב ושוב
בין מגרשי הקנאה לאהבה,
מדיי פעם נופלת לאחד המגרשים

רק לי לא נשארה אהבה

שקרים לבנים
צבועים ב...

זו לצד זו
בשורה
קבורות אהבותי

אחרי שתיקה ארוכה פצה הזקן פיו ואמר: "אתה מכוער."
חשבתי שאוזני הטעוני לכן שאלתי: "מה אמרת?"
"אתה מכוער, וזה הכל." השיב