פתאום היא רוצה להיות הווה. לא עוד טלאי
באהיל הקש האוורירי של העבר, חלק מאוסף

ואין שם ציפורים
ולא צדפים

"לשמור טינה".
"זה ב'למד' או 'טת'?" צעקתי למטבח.
"'למד'" צעקו לי בחזרה.
נו מילא.

שמונה שנים אחר כך
הם עשו ערב זיכרון
כי עברו שמונה שנים
מאז מותו של
המשורר

גיל המשתתפים נע בין
חמישים ושביעים
הביאו בירה חמה
בבקבוקים עם
אבק
ומכרו כל בקבוק
בשנים עשר שקלים
אסור היה לעשן
לזכר המשורר

"חשבתי ששכחתי כבר..."

הבובה הבלויה שכנה על המדף המאובק
עינייה כפתורים, עקורים; ונותרה היא עיוורת כסומא.
טלאים שניסו להחזיק את גופה, קרסו ונבלעו בתכולתה
שיערה, כבר אינו אדמוני ביופיו

כמה טוב להתפשק בהפקרות על כסא נוח עם שמש בין הרגליים
לעצום עיניים ולראות רק חום אדמדם זוהר

ניגנת לי היום בסולם פנטטוני שביר, מינימאלי
עד אימה שרקת דרכי ללא חומות.

לבסוף הרהרה
שמא לא היו אלה כובד גופו
הסכין המהודקת לצואר
שברי הבקבוק בגבה ובשוקיה
שמנעו בעדה

כשתפקח עיניך -
תדע מה מבקשות עיניי, שפתיי,
אל מה מתאווים שדיי הלחוצים אל ירכיך:
"עשני בת מלך -
כבודך פנימה".

שלא יאמרו מילות צער ושיברון
אלא "אחי, בוא תעזור לי עם הארון"
אף מילה מתחנפת או מיפה
רק "מישהו פה עם אוטו חוזר אחר-כך לחיפה?"

כמו שלא התמסר מעולם
כאילו לא אהב מעולם
כאילו לא נגע מעולם

מתקשטת שקדיה
בגדי לובן, מלמלה
בוא נלכה דודי לקראת כלה

הו, דוקטור סוניה זלוטוגורסקי,
את גומרת כבר? תגידי, את גומרת?

השלכת
היא געגוע נואש
של הצמרת
לשורשים.