נזל עלי היום
כמו צנצנת צבע
נשפכת על צל

רק משורר עוור
מסוגל לדמות שמש
לגלגל עין

באותו אביב פרחו הפשטידות
פריחה צהובה חומה
בעלת ריח משכר,
ריח של טיגון עמוק שנישא באוויר.

"אמא, אמא!"
"מאמי, אני קצת עסוקה עכשיו... זה דחוף?"
אמא במטבח. ארוחת צהריים עוד מעט...
"אמא, אני לסבית!"
"את מה?"
וואו, אמא מופתעת...

הלילה הזה אינו שקט
אני שומעת צעדיו
מן החצר
מן הרחוב
ממדרגות העץ הנאנח

הולכים יחפים בשדה קוצים
שדה חד סיטרי בלבד
רק לכיוון הסוף
לשם כולם מובלים

שישים ושש שנים שתקת לי
את חידתך.

יוצרים בי קנאה
אל חיים.

במרחק ימים רבים עוד אעמוד
בחושך ובטחב זכרונות עפאים
שלא זכו.

אמא אומרת שמותר לאכול דגים
אמא אומרת שמותר לדרוך על נמלים
אבל אני לא מסוגל להרוג משהו זז
אני יודע שזה מוזר
ולפעמים דיי נמאס

טפיפות רגלים קטנות
לא נשמעו בביתי

קיפלתי אוזן בספר השירה
בגלל אישה שכייחה את הליחה מגרונה
מטר אחד ממני. היא הציתה עוד סיגריה

כשהצללים הולכים ומתארכים
ועוד מעט תרד החשכה
העורבים קוראים את הבשורה
כי יש למוות ממשלה
והיא חזקה כה וצלולה

וגם הלילה
אתייסר בעבותות של
אי-שינה,
אך לא חרדת היום
הממשמש ובא
מונעת תרדמה מעפעפיי.

אהבתינו הקטנה והדוממת
אהבתינו השתוקה והחולמת
זו, הניצבת בקצות אצבעותינו
בתנומתה, על בהונות רגלינו

רגע שנופל
מיד אחרי גשם
פוצע לי שיר.

אתמול בער בי החשק לאיזה סטוץ קצר של לילה
שגם אותי מישהו יאהב ולו במגע הבשר

העיר הזאת קדושה כמו פרה משוטטת,
אדומה כמו סוג של שוקולד