אז הייתי לפקעת -
מצמיחת-שורשים,
נאחזת באדמת המקום,
באדמת הרגע,

אוטובוס גדול, סוחב
תחנות, תר
אחר
התחנה הבאה

ליום ראשון תמיד יש טעם רע
הזמן נמס כמו סוכרזית במים
על במת הציפיות

אישה מחפשת קצה
סיום מעגל
בוחרת נקודה
אקראית

הוא אהב לדחוף לה צ'יפסים למחשוף
זאת הייתה הדרך שלו לאהוב.
היא דווקא מאוד חיבבה תפוחי אדמה

רקדנו צמודים
כמו מכנסי ויניל לירך

הוא מנסה להוכיח לי
שאלוהים
ישנו

מרגיש סתמי יותר מכל מה שעברתי
נעלה יותר מכל מה שהקרבתי

זו אני טובעת בימיה
סער-טבעות-רוח-אלגיה

איני יכול לדעת
מחשבותיו, אבל
אני יכול לדעת
מחשבותיי.

לצעוד - שמאל ימין, להניף - שמאל ימין, לתייג - שמאל ימין,
לדידי לא אמין.
בהופעה בפארק משתדל להנות אך מרגיש שנמחק לי האינדיבידואל
כמה קהל, מפחיד כמה קהל ואתה מי בכלל?

דוד
מצא במדבר את השירה,
את האמונה.
אבל זה היה פעם.

שפינוזה אמר
שאם לאבן
שנזרקה לאוויר
היה רצון

הסמטאות
פרמו מגננות
והדם לא מילא את הגוף
בהבינו פשר יום מאושר.

"סעאמק עליו...איזה בוקר מעאפן... ולמה בכלל אני צריכה לשבור
את הראש? שידרס, שימעך, שינוקר שיפונצ'ר הכדור החום-בלונדי
הזה. מי אמר לו למצוא מסתור ליד גלגל הרכב שלי. אמאאאאאאא מה
אני עושה עכשיו?"

לקרוא תיגר
לקרוע תפרים כחולים
מעל כפות ידיי

האור הזה הסמוך לשקיעה

ויד עלומה אוחזת בחרב
להגן על הלא נודע

בכל יום מימי השבוע (לרבות בשבת)
מגיעה למרפסת ביתי דוכיפת;
היא מתבוננת בי, ואני בה ושמחתי רבה

רגע לפני שהלילה עוצם בי העיניים
אורות פנסי המכוניות מהבהבות עדיין
מפספסים פסים מתרוצצים הלוך ושוב
אצלי על הקירות