גם לחשך יש צבעים אתה יודע
כחול קטיפה אני אומרת לך במילות זהב

החבר המחכה למודל

כשדלתות נפערות
לעליות גג
מכנפות קורי עכביש

ממתינה אני, מצפה שתעצור לרגע קט
להביט על בבואתך המשתקפת
מתוך תוכך.

בצאת ישראל
מהחמץ
אנו שופכים את חמתנו
על המפה

שפיץ : "השיר הבא, חבר'ה, קוראים לו... ילד מבחנה"
מעריצה אלמונית : "ווואאאאאאאאאאאאאאאאאא"

הבוקר השמים היו בהירים
השמש חיממה
ציפור אחת העזה לצייץ.

אולי אם תהיי לי אמא
תשכיבי אותי לישון.

נצרבות שפתותי
את חכי תלחך תרעלה
עת אלגום מגביע זהב
שתוכו כבר אינו כברו

תן לי ללכת מכוסה בתפילות
לחזור למקומי, שקופה בין אנשים
ולגעת.

מה?
מה כבר
ביקשתי?
למצוא אחד...

כמה בא לי לשכב על הסלע
אף אחד
אף אחד לא יודע...
מתוך רחם הרגע פרצתי
ובכל דבר חי כך נגעתי.

שום אדם לא מושך אותי
ושום דבר לא צולב אותי
או מושך אותי אל הסף
אולי רק עט ודף

שום דבר לא משתנה
אז הם הורסים ואתה בונה
לוחמה לא ברורה
אני מכחיש אבל שומע כל דבר שהם אומרים לי

היום כולם כותבים שירה,
וטריליוני מילים
לא מספיקות לכסות אותנו
מפני צינת העושר הזה
ששם אותנו
מחוץ לעצמנו
הרחק מעבר לאמת.

אני מראש אומר שזה לא שיר
לא התכוונתי לכתוב שיר
לא התכוונתי לכלום.

השיר שלי
ללא מילים
לוליין חיוור
עושה טרפז
על קצה הגג