במותו לא ציווה דבר
שהיה נופח נשמתו.
רק שדה חרציות היה בוער בלהט זר

הערב
בכו המלאכים
אדונם צעק בקול חזק

איש השלג
מדליק נר-קרח לאלתו -
מלכת הצינה

מתחננת -
אל תהרגוני
לא אנבא עוד
לעד -

הבוקר קמתי מוקדם מן הרגיל, לאחר ליל שימורים בו טרפו ליליות
את שנתי מבלי רחם.

דמות שטוחה
לא חשה בטוחה
להתפתח ואילו לדמות עגולה
חלקה בולט יותר מלכתחילה

לא נשמר מפני
המוות בטוח הוא
שישיגני,

שותת עצמי בספקות
נושקת
סלע
למרגלות

אני מורכבת
סילופים - סילופים
של זיכרונות ילדות משומרים היטב

בין חורף לאביב
ובחוץ עדיין צריך
סוודר או מעיל.

אין-דמותי מסתובב בחוץ
רדוף צללים
ואני בבית
שמיכת שלווה פרושה עליי

בחדר שלך
את יושבת עם עצמך
ומדברת,
אתן רבות למי יש עיניים יותר יפות,

מעתירה
נעתרת
בלילות בהם אני מותרת.

חשקה נפשי בויתור על השטחים הכבושים
אף כי נקשרתי אליהם בדרך עזה ניצבו מולי גושים
של "'נשים בירוק",
יצרו בלוק חוסם ובאופן מופגן החלו לירוק.

כשחיים ומוות
כעיסה אחת
מכווצה
מטפטפים

את ילדת אותי,
ואיני בבעלותך.

מפניך נפשי אסתיר סודי
אמיר תשוקתי במסכת
רבות הנשים ידעתי בחלדי
בערווה, ביין, בנשף,

זה החוט הדק שבין יש ואין
שהרעיד את חושי