הלילה נגמר
תמיד נשאר עוד משהו לומר.

סופרת רגעים מתוקים,
שומרת אותם בתוך הלב...
וקצת קר,
ומשהו חסר לי ,
בוא אלי,
תבנה איתי עוד רגע אחד,
לאסוף אל תוכי...

במגדל השן יושבת
משוררת בת אלמוות
את שיריה היא כותבת
דיו כחול על דף צחור

ובלילה ההוא
התקבצו ובאו
גברים
על יד מיטתי
החורקת

אני שרה שברים
ועננים נעים סהרוריים
מעפעפים שמיים
על אדן הריסים
פניני קרח

חזרתי הביתה. ראיתי את אחי הקטן בוכה בכי מר כי אף אחד לא ידע
היכן אני. גם ילדים אחרים דאגו.
ככה נגמרה ההרפתקה הזו. רק כעבור הרבה שנים הבנתי מה היה יכול
לקרות.
מי יודע, איפה הייתי יכולה להיות עכשיו ובמה להתעסק?...

עצב -
נאמנותו מכאיבה

אני לא רוצה לסתום את השירותים
אז אני לוקח את הדלי
של השירים המתוקים מדבש
ומרוקן אותו עכשיו

מרק עוף
לא התרופה לכל מחלוא
פלסטר בכיס
לא חובש את כל הפצעים העמוקים

אולי ראית

בקו האופק
חובק ונושק
עולם לעולם
לעולם לעולם
אהבה אגלה לך

המילים שנאמרו
התדפקו על דיסק זכרוני
ולא התעופפו

החוט הדקיק עוד נשזר
בין נימי האודם

הייתי רוצה שהגשם יכה
ושהשמש תצא
מבעד לחבילות הצמר גפן
שמשוטטות מעלי
מציירות לי ציור על בד החיים

רגלי הקרה כקרח
על בטנך החמה כאש
סופגת להיטותך,

חפרפרת זועמת התחפרה תחת העור