טובעים
נשרפים
בזמן ומרחק

אני נחה לרגליך
המחממות
השולחות לי זרמים
שעולים מכף רגלי

עתה-
באשמורת ראשונה
מפזזות להן ציפורים

רציתי לגעת בשקט
הנודף מהרי קומבריה,
ובי רעשו מילים.

בלב האור מתחיל מסע
לקצה המנהרה
שם מתחיל החושך

אני לא רואה את האיפור המרוח
שקלקלו דמעותיה

ורק אלוהים
ראה.

אתה לי געגוע לחלום שלא חלמתי עד כה.

מקלפת תפוז
אוכלת הפרי,
העסיס נוזל
מבין שפתיי.

את אוהבת להריח קפה
לא לשתות אמיתי

ושאלתי אותך:
"איך מרגישים
במסגרת?"

אני בכיתי כשהקרקע נעה
וליפפה אותנו
לאחד

במרחק
מתאדים השקרים שסירבת לבדות
תראה
את צללי האור שנגעו בנו
רעמות של שיכרון געגוע
מכסות את אפר העצבות

חמלת רעלם
מחייה ומרפאה
כערבון עליון
לצמיחת
פרח חיים

בחיק החם והדביק של הקונסנסוס
יש מקום כמעט לכול אחד
מלבד לאנשים חושבים

ניגוני האדמה
הזכה
כמו מבקשים
בידיעת נצח