הבמה הזו הייתה לעיתים
זירה הזוייה
היו באים
המשוררים
המשוררות
או מפזרי האותיות

שגשם יורד כאן היום מבוקר עד ליל עד בוקר כולל,
אתה לא חוצה קו, לא משלח אותות, לא מופתים.

אכף איכר סוסו, רתם מושכות
בהקפדה
ביסודיות בחן כשרות עגלתו
עוד טרם לדרכו יצא.

יושבת
בים של חרציות
לוטפת רכותן
נזכרת

זה לא נורא
אם
אין לנו מה לומר
אחד לשנייה

יש דברים שהשתיקה יפה להם
את אומרת

ישנן שעות בהן הזמן כאילו עומד מלכת...

כשנפגשנו היום
ראיתי בעינייך כתמי חלודה.

רק געי בי
ואתפרץ כגבעול
מתוך הבוץ

לובש כמה מילים
יחף מנכסים
נוגע בך במחלצות מערומי
גופך ללא מתום

ואטלס הפחים לא עודכן.
עדיין לא הוחלט על-כך באקדמיה.

כשאתה מקשיב לעצמך,
מה אתה שומע?
האם תלחש את שמי בחשיכה
מבעד לעיניה
של אהובתך
כשאתה מקשיב לעצמך

הלכי רוח.
בחדרי חדרים -
תחושת בטן
נר בידה
מחפשת...

לא חפץ בשכרות
נושק לכנות
ושיכרון מתפקע
לאט

סימן של יד יכון בי מרגע זה ואילך, וכל הבא לגעת
יעצור, יהנהן, וימחא בך כף. בסוף תימחה.

תודה
שניצלת
ותסלח

בחדר אטום
אין פותחים-נועלים
דלתות חתומות

פינסנט פאן-חוך חיכה בתור סינן קללה.

המאבק הכוחני בין תוכן וצורה

נסתובבה כל היום,
עד אשר נמצא מקום