רוח קרה חבטה כשפחה חרופה
בשטיח ישן, אבק התרומם כגיצים של מורא.

היא מצרים שלנו, ואנו בונים לה ערי מסכנות
היא מכה בנו
דצ"ך עד"ש באח"ב
ואנו אומרים
הקדמה השיאתני

מגורשים אנו, מגורשים מרצון
עם כמיהה למוות של הבל
ואות קין.

את
שהיית לי מקור השראה

גבעול עדין
פורץ אספלט
מיישר את גופו

אינו מחוסן
לשפתך .

לקראת הבחירות
השד העדתי
תמיד יוצא קצת לנשום
עמדתי מולו כולי מחויך
השד נראה מודאג ומבולבל

בגן שסביב למנזר סן-סימון
ריח פריחות ציוצי ציפורים
במעון שליד, מעל המרפסת
חוסים מכריזים על דא ועל הא

ואני
בין לגימה ללגימה
בין נשימה לנשימה

גולה
בכל מקום אני גולה

ערמתי
עלי-שלכת קרועים ורמוסים
והבערתי בהם אש.

עמדתי מול המראה
וקיללתי אותך
ואיימתי עליך
ובסוף
גם עשיתי תנועה של אגרוף עם היד
אבל לא הכיתי

ואין מקום בעיר הזאת
שלא ידע כי אין
אחר.

ואני מאז ומעולם
נחרדת
מן הניתוח.

אין לנו הגנה מהימים הבאים,
מחזיקים מעמד אחרי רעידת האדמה בביתנו;
פורצלנים נופצו, תחת רגלינו נסדקה האדמה.

כמו נח על סוד שאיש אינו יודע, לבדו
אוסף אל חלציו קולות שבורים ברוח
מקבץ הזמנים טרם צאתם מסע

היא אומרת את שמי עכשיו
שפתיה נעות
אינני שומע אותה
בין האגמונים וערבי הנחל

גוונים הדרגתיים
בין שחור ללבן
גולשים

את השמש אינני יכול
לשאת על גב
השריטות מליל אמש
עוד צורבות