נדדו, להקות, להקות
מסדר כנפיים,
לפני שמיים בחילופי עננים.

על שולחן עגול
ליד ספל קפה קר
ניצבת

ישבנו אני את והנוכחי שלך
הגבול בין הנוכחי הזה לנוכחי הקודם
נמדד בשלושה כיסאות ובחילה איומה

נושאת קינה על אובדן ערפילים
ונותרת באור מסנוור קורע
מסכות, צובע בי קמטים.

התיישב לצידה בגלימה אפורה. היא תמיד חשבה כי גלימתו שחורה,
הסתבר שלא.
היה בה גם פס לבן זעיר, כמו פתיל מכסיף של טלית.
אלה שהגיעו לכאן אחוזים בידיו, ונישאים על כנפיו, הכירוהו.

זה היה המוות.
הוא לא היה תמים, וגם לא מרושע כפי שחשבו.
היה לו זקן ארוך; מפ

הדלת נטרקה מאחוריך
שתיקה ארוכה בדומיה
נשנקה בגרוני
כמו נשימה ארוכה
של נצח

בתוך שדה חמניות נעות ברוח
רגע לפני החשכה הסופית
היורדת עלי
אני מבלה בהרהורים על כמה חבל

גם אני
רוצה להתחתן
עם עקר(ת) בית

בעוד כולם עמדו ברחבה מתקהלים ומתאספים, ומחכים לאחרוני
המאחרים, חלקם מפטפטים בשקט מפאת כבוד המת או שמא יפריעו
מנוחתם

זה מה שנותר
אחריך
ולאחר כל מה שנאמר

יין נוזל אל מצולות חיי

פרט למחשבות אביב
בוגדניות בלי תנאי.

אין לי דרך לתאר
את הריחוף הזה עכשיו
הכל עובר לאט אבל מאד מהר
סוסים רצים אחורה
יש יד שמלטפת אותי, אבל היד הזו שלי
הכל עובר דרכי
עובר דרכי

שמלת-הכתונת
הארוכה הלבנה
רטובה
שרווליה מופשלים

ניגשת
אינה מתרגשת
קוטלת
נוטלת
והולכת

זקן היה האב ועיניו חלשות
ביד רוטטת מישש

איך אפשר לאהוב לנצח
אחרת
מדי יום

החשיכה עפה
ונחתה
דרך החלון
הפתוח לרווחה

בעיר שהייתה פעם גרמנית
וקראו לה פעם ברסלאו
שוחים בבריכה של המלון
שמונה גרמנים מהפאטרלנד