פעם היית במרחק נשימה
עתה נותרה רק תמונה
נחשולי געגועים נושקים

ציפור נבהלת מטביעה כנף
באובך הלוהט
ומצייצת -

התדע כמיהותיי
עת סהר חובק ליל
קול צעדיי לוחש לאוזנך
שיר אהבה

הדרך בה אני הולכת
להגשים חלומות
היא דרך מנהרות אפלות
עקלקלות ומסועפות

הנחתי על שולחן העץ הישן
את הספר החדש של ויזלטיר
ועליו את כרטיס הוויזה שלי,
הקופאית הרימה את עיניה אליי,
הגישה לי את הקבלה ושאלה:
"מה זה מרודים?"

(תקווה גם היא נתלית לעתים
חסרת שליטה, כמו חוטים של רוק)
ומכונת ממתקים
ושתייה

אבל שמח להיות אהוב הרוב הבינוני
קשה היום,
זה שעושה ועושה
אך לעתים נדירות
גם יוצר לאל ידו להפיק.

לפעמים אני רוצה לברוח
פשוט נגמר לי הכוח
לפעמים אני משלימה עם כל העובדות
לפעמים אני מתעלה מעל מילים מדודות
וכותבת געגועים ואהבות גדולות.

באמצע שום-מקום יש שמים אפורים
ותקווה חיוורת שממתינה לו באוהל
עוד מעט ארוחת ערב
שורה של מיטות

זה פתאום
תפסותי, זה תפסותי
שהעייפות הזאתי, תהרוגותי

כשאמא חזרה
עם אח קטן
לא רציתי יותר
ללכת לגן.

להניה היה מספר כחול על היד. היא באה 'משם'. אנחנו לא ידענו
איפה זה 'שם'. ההורים שלנו לא אמרו. גם הניה לא דיברה. היא
כמעט לא ידעה עברית.

עיניה כחולות ושיניה שנהב
טעם שפתיה כדבש וחלב
רגליה קלות וכולה אוורירית
אהובתי מדברת עברית

לטאות ירוקות זוחלות אליי במיטתי
מתחת לריסיי בשולי החשכה
הן אומרות לי
הקשב לנהר