שמש שלי
זורחת רק בלילה,
יאוש מול יום חדש,
מול תשוקה בוסרית

רצית שאביט בך
במשקפיים ורודות

אופק רועד
מלחלח אדים
תקוותיי הטריות

הם יפים כשהם לבד
מוגנים ברחם המכתבת
לעצמם הם חולמים

ביקשת להפשיט
אותי מסודותיי

נקרעת בין להט, שם,
וצינת בוקר אוגוסט, כאן,

אני רק קליפה
קליפה מתעתעת

הבן-אדם שותק / הבן-אדם שותק / הבן-אדם שותק לא מדבר/
אבל בפנים הכל בוער / מאחורי חומה של מלל מסתתר/

כאם מתגעגעת
אוספת אותו
אל מיטתך

הבט, דממה שברירית
נשקפת מבעד לצוהר
צללים נמתחים בעונג לעת ערב

מסעדה יוקרתית, הזמנתי "לזוג" זמן רב מראש;
המבט ששלח לעברי המלצר גרם לי לחשוש
כשאמרתי "ממתין לזוגה שאותה פה אפגוש",

מיכאל
אוהב לצייר שמיים
וגנים ירוקים

הפנים הם
מראת הנפש
הנפש היא
מראת החיים

רעדה בה נימה
לחוצה שבלב
וקולות רחוקים
של דמעה וכאב

איך כה יפית ואיך לעת ערב,
כמו אותן הכלות, לבן נתכסתה.

נסו נשיא
ח"כים כבר לא
באופנה

שותה ספל גדול של קפה
בטעם סבלנות
אך איני

שם ההרים וממול זה הים
על פיסת אדמה חרוכה
חוגגות את עצמן בזעם החמסינים
כלונסאות בטון ביישניים

נערה הייתי וגם
זקנתי בכמה שנים
וטרם הבנתי כיצד

בית קפה עם חבר
מדבר מברבר
על לא כלום