לא שירה ולא פרוזה
רק חלקה בה צמחיה

חרמש
מצהיב אותנו
אוחזים ידיים
על הדשא.

לא מאופק
לא מסופק

כל יום
אני נאבקת
בך
עם עצמי

על עננים ורודים
תולה באיטיות
גרבי משי שחורים

בשעות הקטנות של הלילה
אני פורמת חיים
ומלפפת חוטים חוטים

במה נבחר
בצלליה החורפיים של
הבדידות?
או
במחנק הקיץ של
האהבה?

העיניים שלו כבר מוכנות
לעוד ניסיון כיבוש לילי

גורדי שחקים פוקחים עיניים
ממרום צמרתם

רב היופי בגוף האישה
רק בים זאת ניתן לראות

אפשר לנטוע עץ
גמד מידות
ולדמיין אותו משליך פירות

תשעה חודשים
היא על מקומה
עומדת
ידה שולחת
מנסה לעצור טרמפ.

מיליוני אנשים מסובבים את הגלגל קדימה
כך גם אני
כמה כאב
בגילוי
אני לא הנבחר

זה כמו לחפש פורקן
לסכם שבוע מחיינו

היא באה חולפת ושוב היא חוזרת,
זו התשוקה שלעולם לא נגמרת.
אפילו אדם והוא גם עליון,
ינחל לפניה תמיד כשלון.

עתה משקובלנותיי נדחו כולן,
קבלני השלד יתפסו חזקה
בשדה הראייה שלי
כבשטח הפקר.

ביום סוף העולם
דבורה חגה מעל פרח יסמין