אני כל-כך לבד
עד שאני זר
לעצמי

בדל זיכרון
הוא עונג מבליח,
מתמהמה
כמחכך בנו דעת
עוטה משובת נעורים
אבודה
נטועה בעבר זועק
לא לגעת.

הנה, שוב צומחת בו אותה הרגשה מוכרת מביקוריו הקודמים, כאילו
סובבים מחוגיו וסוגרים מעגל שלם סביב לציר חייו. הנה, שוב הוא
בא אל מחוז חפץ וגעגועים; שם ביתו - מקום שהר נושק שמיים.

כל אפס חושב: אין כמוני
אני מושלם
כל מחשבה שבראשי
יש לה משקל של זהב רב

ירושלים שלי
מתה
בשכונת מאה שערים

הוא אמר לי
"מחר
אבוא אליך,
ארד עד סוף געגועיך"

נפש ככברה
רוויה לזרא
אובדן

לא שירה ולא פרוזה
רק חלקה בה צמחיה

חרמש
מצהיב אותנו
אוחזים ידיים
על הדשא.

לא מאופק
לא מסופק

כל יום
אני נאבקת
בך
עם עצמי

על עננים ורודים
תולה באיטיות
גרבי משי שחורים

בשעות הקטנות של הלילה
אני פורמת חיים
ומלפפת חוטים חוטים

במה נבחר
בצלליה החורפיים של
הבדידות?
או
במחנק הקיץ של
האהבה?

העיניים שלו כבר מוכנות
לעוד ניסיון כיבוש לילי

גורדי שחקים פוקחים עיניים
ממרום צמרתם

רב היופי בגוף האישה
רק בים זאת ניתן לראות