לשמשת בקרות
כגופות מתות
פנים נלחצות
כמבקשות להחיות

מתעוררים בלילות, זוחלים ולוחשים:
זקן צולע מחלק עיתונים

היכן זה סודק בך?

מלפפונים חצי רקובים, זה צב השעה

יש שירים שכתבתי למען השם.
כן, תחילה צץ השם בראשי ונשא חן בעיניי

השמות של הפעם הראשונה
רוחפים איתנו בנדודינו
דואים בכנפיים פרושות מעלינו
אנו תופסים אותם

ויש אנשים עם כנפיים
שלא מפסיקים לחפש,
ויש להם אור בעיניים...

לא אוכל שמנת חיי שם לא היו
נס אני לוגם בריח של חלב

משהו נע כעת, נע לעברי,
משתרשר על גחונו.
הוא בא וקרב אליי
וזהו העתיד לבוא.

תרצה לא מרצה
או מתרצת.
תרצה היא פשוט
תרצה.

שממה פורחת
לא ציוץ עוף השמים
לא עץ פרי צומח שם

אני כל-כך לבד
עד שאני זר
לעצמי

בדל זיכרון
הוא עונג מבליח,
מתמהמה
כמחכך בנו דעת
עוטה משובת נעורים
אבודה
נטועה בעבר זועק
לא לגעת.

הנה, שוב צומחת בו אותה הרגשה מוכרת מביקוריו הקודמים, כאילו
סובבים מחוגיו וסוגרים מעגל שלם סביב לציר חייו. הנה, שוב הוא
בא אל מחוז חפץ וגעגועים; שם ביתו - מקום שהר נושק שמיים.

כל אפס חושב: אין כמוני
אני מושלם
כל מחשבה שבראשי
יש לה משקל של זהב רב

ירושלים שלי
מתה
בשכונת מאה שערים

הוא אמר לי
"מחר
אבוא אליך,
ארד עד סוף געגועיך"

נפש ככברה
רוויה לזרא
אובדן