בניינים שינו צורתם
כשעברת לידם
בנייני פלסטלינה גמישים
התכווצו לנגיעת מעילך האדום

צוקים אשר השקיפו אל כחול
מתפוררים כעת, לקול איוושת גלים

לקחת אותי
לחדר בבית סבתך

למה אני בדיוק מתגעגעת
עכשיו,
כשאתה אינך כבר מזמן,
אבל שיירי זכרונך עושים שמות בתחושת הביטחום
שאני אמורה לחוש, עם זה שאוהב אותי כפי שהנני, בגירסה המלאה.

המעיל בשיר של אלף, זוכר אותו,
אותו אלף שכתב שיר, אשר המעיל זכור בו,
כמעט שכח, אבל אני איני מצליח
לשכוח, אויש כמה טוב זה היה, ואלף?

מי יגלה לי מי זאת המושית?
האם היא הזויה?
האם היא ממשית?

שש אמות מתחת פני האדמה
אתה זורע כיסופים,
מעל אני קוצר אי-שקט מר.

נראה...
איך מתוך אור מתגבר הגובר על החושך

ברושים עלי סוככים
מכל עבר.
קר לי.
קפוא.

אל הבל פה חם, בטוח
חלק ממני נכנס אל
קיבה ריקה,

לאור גפרור
נערה
לבושה לבן

החמה שוקעת
נפרדת בצבעי ארגמן
גוססים
מגוף שנחצה לשניים
באבחה אחת של
אזמל מנתחים

ביערות הנזל וגרטל שלי
אני הולך מוכה-ירח
כיסיי מלאים כוכבים
מפזר אותם אחד אחד

אין ברירה.
כל שנותר לי הוא לנסות שוב ושוב.

זהו שיר גמירה.