אז הרהרתי והבנתי שכל מה שיוצא מכאן, מה שהיה צריך להוכיח,
כדברי המתמטיקאים, הוא את דבר נחיצותו של

להביט אל הדנובה
מקרקעית הנהר
הסירות שטות
מעדנות, חולפות
על האברים המרקיבים
של גופך.

אנו המשוררים העלומים
המגששים באפילה
אבודים אנו הולכים בין קמטי-החשכה
סמטאות עיר זרה

שולחן צדדי לארבעה סועדים
בחדר האוכל של קיבוץ דפנה
מול חלון גדול לרוח העולם

ותכין את לשונך על מנת ללקק חזרה.

אני -
צחוק סהרורי

תוהו ובוהו, איך נדע אם יבואו?
היא ילדה רגילה, והוא ילד רגיל.
אך ביחד הם זוג שובבים אין כמוהו
לפעמים זה נחמד, לפעמים זה מבהיל

בניינים שינו צורתם
כשעברת לידם
בנייני פלסטלינה גמישים
התכווצו לנגיעת מעילך האדום

צוקים אשר השקיפו אל כחול
מתפוררים כעת, לקול איוושת גלים

לקחת אותי
לחדר בבית סבתך

למה אני בדיוק מתגעגעת
עכשיו,
כשאתה אינך כבר מזמן,
אבל שיירי זכרונך עושים שמות בתחושת הביטחום
שאני אמורה לחוש, עם זה שאוהב אותי כפי שהנני, בגירסה המלאה.

המעיל בשיר של אלף, זוכר אותו,
אותו אלף שכתב שיר, אשר המעיל זכור בו,
כמעט שכח, אבל אני איני מצליח
לשכוח, אויש כמה טוב זה היה, ואלף?