הולך ברחובות שמנת
של שכונה אחת
פעם קראו לה שכונת פועלים
מכנסי חאקי קצרים

לפתע
הפנים משתנים
העיניים שולחות אלי
מבט אחר

מחזיר תהליך חצי אלף
למלאכים קטנים מרצדים
כשוליות בהכנת מכחולים

כי אדם אתה.
חטאים מתאווים
על מפתן אפל ירבצו, אליך תשוקתם

זרם המים החזק במקלחת
מונע מלשמוע קולות מבחוץ,
מנגבת בכף-ידי אדים
מדלת הזכוכית,

אני רוצה להרביץ, לנתץ, להשחית
לא להותיר ממני זכר.

מה נחות, בזוי ושפל הוא המין הזכרי
מה שפלה היא רוחו הרדודה

אמרנו בחודש אלול
שהעלים נופלים לעפר
והציפורים עולות לעבר השמיים
חוזרות למשכנן
בתקיעות שופר רעדו הרוחות
ימי הרהור וסליחות
על העתים
החיים והמתים
והנודדים

"

עדיין השתמרה בי -
הנחמדות, הפולנית.

היא נוגעת בקורים
הדקים של
החיים שכבר אינם

ויכולו כל המילים שאמרנו,
לפרשת קו מים אחרונים
ונראה פעמיים
את הרוח מרחפת.

פעם על פני תהומות
ופעם מעל תוהו.

הלשון נשלחה נושאת הברות
תוהה בהד הדעת
רעם רהב משמעויות
בשיממון ויהי ערב.

ראיתי משורר
רציתי להגיד מוכשר ששר כמו זמר
שאמר כל מילה באבן
אבל בין לבין עף לעברו
התבן מגורן סמוך.

אכן בגלל החריזה
התבנית והאריזה
היו לו מאמינים
הנושקים כל מילה כלמזוזה

אבא שם למעלה בשמיים
ודאי כעת בוכה

לו הייתה לי פרווה.
היו מעריצים אותי.

למגע ליטוף
שמא בא לקטוף
מתכנסת אל תוך פרחיה
מתוכה משמיעה קול
חלושות "אל תיגע בי"

פתאום די במפתיע
פלש לכאן הסתיו
כך סתם בלי להתריע
פרח לו החצב