העצב העצוב הזה שלי
מנסה בכל כוחו ומאודו להסתיר פניו מפניך

שזה אומר ליפול להזדקר לכרוע
ושוב ליפול להזדקר בנטל שיטתי.

ליל יום ההולדת שלך
ואני מוצאת עצמי בדירה זעירה
בעיר הבירה שכל כך אהבת
לשנוא

דמעותיו שנולדו
בפתיחה של חמש אצבעות
צורבות נתיב מילוט
בדממה מחרישה.

בתור ילד, נמשכתי אליו כמו מגנט. לא משנה כמה צעקו עלי, כמה
הרביצו לי, הכי קשה לפעמים היה המבט הזה, השקט הזה, שידע לנחם
ולהרגיע, אבל גם להעמיד במקום כשצריך.

את עורי אני מורח בקפידה. שלושה תכשירים מקוררים מסייעים לי
להשלות את עורי שנמצאה לו תקנה. אין זה כך. בעוד כמה ימים אקלף
גלדים טריים למדי ויומצא לי שוב השעשוע החביב, ההרסני לחלוטין,
שעמו אני נוטה להסתדר היטב כעת. אצבעותיי לשות את העור הפצוע
ללא שיטה, מכוונו

לו יכולתי להיות אנוכית
ולו לרגע אחד ויחידי
לו יכולתי לחשוב קצת ורק על עצמי

ציפורי מסע מספרות
ערגות נעלמות
לאהבות דהויות

אין שום וודאות
שהשמועות
נכונות, אך השימחה היא ממילא
תכלית האירוע

זו שעת הציפורים
כשלילה גווע מהלך חרישית ברגליים יחפות
אור-קיץ אפרפר מסתנן בין חרכי התריסים
ציוציהן מחליפים גוון בצמרות

ימים רבים חלפו מאז באתי, עשרות אלפים. וככל שהם באים בי אני
מוסיף ותוהה על עולמי, אף שברי לי כי שני נוסחים לו: אני בעולם
- והעולם שהוא אני. גם אני טעמו של עולם, כמו הים הפתוח המשתרע
תחתיי. גם

איקליפטוסים שומרים על אדישות הנוף.
אוויר כבד צמא לרוח

החלטה נבונה של בעלי החיים.
להדיח את האדם!!!
מעליונותו, מוסריותו וכל השאר

לאחר שלושים שנות נישואים,
הבעל בשקט, בחדרי חדרים.
אומר לאשתו היקרה והאהובה,
שצריך לבצע שינוי בסביבה

בדבש המתחנף של פזמוני לבנט
מדוזת השרב גוועת
מעל הרחוב ששוב יטען, מסכן,
לאי שפיות זמנית, ללא הועיל.

על השלכת נרקמים למרבד הקטיפה שמכסה את השביל,
הגוונים מאדימים ומחווירים

מנער - לא יוצא!
בשפכטל מגרד - לא מאתר!
חשבתי אפילו להשתמש באיזמל מנתחים
לחיתוך בשרי החי