אבל הלילה בי נטרף,
כשהירח מהתל בעננים שמעלינו.
הלב נמשך אל האתמול,
אל ארמונות קסומים של חול

או שיום אחד יכה בהם ברק
ויצווה לנטוש את מאה-שערים ובני-ברק
לצאת לרחובות להתחפש לבני-אדם

למה אינני עומד בראש
פתח ושאל המספר 3,
לא מסכים ש 1 הקטן
יהיה תמיד ראשון, החוצפן

אבל שמעון
לא טיפס.
לא עלה שמעון.

שם שורשי עץ עולל
כשיגדל
יפריח
עלים ינשרו ויהיו

שקלתי במחשבותיי את העתיד לקרות:
(לאנושות; לכדור הארץ; מחלות חדשות;

העצב העצוב הזה שלי
מנסה בכל כוחו ומאודו להסתיר פניו מפניך

שזה אומר ליפול להזדקר לכרוע
ושוב ליפול להזדקר בנטל שיטתי.

ליל יום ההולדת שלך
ואני מוצאת עצמי בדירה זעירה
בעיר הבירה שכל כך אהבת
לשנוא

דמעותיו שנולדו
בפתיחה של חמש אצבעות
צורבות נתיב מילוט
בדממה מחרישה.

בתור ילד, נמשכתי אליו כמו מגנט. לא משנה כמה צעקו עלי, כמה
הרביצו לי, הכי קשה לפעמים היה המבט הזה, השקט הזה, שידע לנחם
ולהרגיע, אבל גם להעמיד במקום כשצריך.

את עורי אני מורח בקפידה. שלושה תכשירים מקוררים מסייעים לי
להשלות את עורי שנמצאה לו תקנה. אין זה כך. בעוד כמה ימים אקלף
גלדים טריים למדי ויומצא לי שוב השעשוע החביב, ההרסני לחלוטין,
שעמו אני נוטה להסתדר היטב כעת. אצבעותיי לשות את העור הפצוע
ללא שיטה, מכוונו

לו יכולתי להיות אנוכית
ולו לרגע אחד ויחידי
לו יכולתי לחשוב קצת ורק על עצמי