היא שרדה!
היא שרדה את זוועות הטרוף...

פרפרים עייפים
מדלגים
בין הפריחות
המאוחרות
למצוא בדל
אחרון של
תקומה.

זיתיים זקנים ויפים

אולי תושבי שדרות רוצים עגל מזהב
כי הם מיואשים לחלוטין

כשטיח הנפרש
לרגליי
בואכה
היכל הדמעות.

היי לי גיטרה, אהיה לך כינור,
נכוון זה לזו מיתרים:

זה אני הנובע כעת מעט
בלית מעיין

לא חשוב מאין
אם תמצית הדיו
מפרח או שרף
או פרפר שנישרף

הליצנים תמיד עצובים.
חייכו פנים מאופרות
קבלו הדרנים.

העלים הצהובים בנשרם על מרבד ירוק-צהוב משהו:
הצבע המתקלף והסדוק מהחום שהיה על ספסלי הגן
הדהויים, כמדברים אלי ומספרים...

מה פשר הקולות הבוקעים מלבבי,
העוברים אל המוח וחזור אל דמי?
זעקות התשוקה אותן אחנוק

מפה צחורה פסים של תכלת,
היא יחידה ואין אחרת:
בתוך ליבנו זה חרוט,
אם נתבקש נדע למות.

בשנה הכי ארורה
ביום הכי הרהורי
שיש ליהודים
חמשת אלפים שנים
ותשמ"ד
עשרה ימים
ושעה אחת.