בנפילתך אל בור המראות
נגלית לך עריית העיר
ומערה יער בה

בעיר הלובשת ביקיני של קיץ
על חוף האוקיינוס
בטעם דגה וטקילה

עיתונים של אתמול נרמסו על מדרכת
תהילה בת יומה דהתה בצהוב
כאן איש איש לנפשו כמו עלים בשלכת
בעולם מנוכר קצת קשה לאהוב

בנועם אהבתך
בניחוח גופך
אני נזכרת
מעצם היותך לי
מסנוורת

מלכה באה אמרה די
טרפה זה כבר פאסה

פעם אל נוף ילדות אני חוזר
כל כך רוצה להישאר להיזכר ביופי...
איך המנגינה ההיא נגעה
איך היה עצוב שנגמרה

מנסה להסיר את המסכה
בשביל לראות את פני הילד ההוא עם הקול המוכר
כמו בסרטי-מתח שבהם מקלפים אותה פתאום מהפנים
אך היא איננה יורדת

כמה טוב שיש לי את הכתיבה
שמאפשרת לי לבטא
דרך המילים שלי

האוכל להשאיר את העצב בחוץ?
רק קצת.
הוא יכול לחכות לשובי. לא אבגוד.

הקיץ שלי כמש
עורו מתבקע
מכוסה נקודות וחרולים

מה אכפת לך שטוב לי?
מה אכפת לך שאני ישן קם ואוכל ושוב ישן קם
וחוזר חלילה מאושר, אינך מקנא בי חלילה?

מבט השחר שט בין השיטין
של יום חדש.
צל התריסים מסעיר את הסדין.
את ישנה

אחרי ככלות הכל,
נתלו הליצנים
האוחזים
בשמה של האהבה

פרחים נבולים,
עלי כותרת נפולים.
אך העשב מלא חיות בירוק,
כמו קורץ לי ומגחך

צלע מגופי
מתאווה להישאר
כאן

שערים בסוגרים - אני נועלת
ובבריחים - חלון ודלת
עד תום הרוח הרעה השולטת
באני הנשלטת

כאן
בתוך עורי הלבן
מחורץ סימני מתיחה
בירכיים רחבות
מדי

קח ימינה, בטרמפיאדה תעצור.
יש שם אחת נראית ילדה, היא בהריון
(בטח, לא תזכור)
אתה שואל: לאן? והיא תגיד: 50 שקל

הבהלה לבשר שלך
מנערת אותי מרבצי.
בנקישת כפכפים אצא מערבה
לאסף אותך מזרועות הים הפרוע.

אז נולדתי באחד לאוקטובר
אלף תשע מאות חמישים וארבע
בשכונת אבו-טור בירושלים
בדירה ענקית ורחבת ידיים