לילה שלם
חלקנו,
כמעט ולא דיברנו.
הוא ליד אימו,
אני ליד אימי.
בבוקר חייכנו
והלכנו.

לחרוני ואסוני
אטפטף לה סוד יצרי
תלחש בשפל רוח
תודה לאדוני

היא הלכה במסדרון, הדלתות היו נעולות. היא התקדמה לעבר הדלת
הבאה, זו הייתה דלת מספר 248, היא ניסתה אותה אבל גם היא הייתה
נעולה כמו כל הקודמות. המסדרון היה חשוך. מהרגע שהיא נכנסה היא
לא ראתה את הקצה שלו אבל עכשיו היא גם לא ראתה את הקצה שממנו
הגיע.

סיימתי לצחצח שיניים, הרמתי קוצים ושמתי את המסיכה - אותה
מסיכה שמכסה את כל הפרצוף שלי, זאת עם הזכוכיות בעיניים
שנותנות לי לראות נכון והפילטר על הפה שמסנן לי את המילים
והופך אותי למצחיק, אותה מסיכה שכולם אוהבים.

רוחצות בדם, מקיזות נחלי אמונה
הנוגסים בשיטפונם חבלי ארץ.

אתה וודאי
תופיע שוב הלילה בחלומותי
תייבש את הדמעות מתוך עיניי
ותלחש מילים של אהבה

נפשי כהופכין שאין להם אבן,
מאז שהמטוטלת עצרה את עצמה
בעצמה עם עוצמה.

בדירה קטנה עם מטבח ושירותים
ואשתך בגודל שלושה אנשים
כשכל זה קורה ובפנים אתה מת
לחזור על הכל ולחיות באמת

לפעמים אני חולמת עליה כאילו היא הבת שלי
אני מדברת איתה. בלב, בחלום והיא עונה לי.
אנחנו מתקשרות.
מעניין אם היא שמה לב שהבת שלי לא בבית.
אם היא חסרה לה.

נעוריי הוליכו אותי שולל
ובגרו טרם זמנם
כשהפכתי באחת
להיות.

סורטת, מושכת בשיער
עד שגומרת...

הם הפצירו בי לעזוב את החלום
ולהצטרף אל הקריוס והבקטוס
של שיני הזמן

לך לך לך אל הטבע
תפוס לרגע סוד בריאה
טבול עיניך בצבע
שפשט על הגבעה

כשנגמרות כל המילים


והרגש מתעמעם - נפרדים


כמו שני אויבים


כבים