הרכבת נסעה מכאן והאנייה הפליגה רחוק.
נכון שבלי נהג ואמנם בלי רב חובל
אך עודנה נוסעת במהירות הבזק
ולא תוכל לבקר שוב בן.

הכאב עד היום
צורב בנשמה
הזיכרונות מציפים אותי
מעלים חיוך עצוב
על שפתיי
על מה שהיה ואיננו

בסתיו החלו מלחשים למטה עמוק עמוק איפה שהחשיכה נוראית
על הבגידה שאין לה מחילה
אימא אדמה כבר אין לה מקום בשבילו

תתפתח אהבת אמת
ואולי אני סתם חרמן

חתולות שחיות חייהן בחצר
ומתפטמות משאריות שולחננו
זה מכבר שכחו המלקוש

היו לילות,
בלתי נשכחים.
סטודנט בטכניון,
מנגן בשחור לבן.

למד שהעולם אדום ולא וורוד
וששני עמים במלחמה אך ורק כדי לשרוד

טעם האושר זהר כמו בועה באוויר
ואז הוא פקע והותיר אור חיוור
וגבר לבד, עם גיטרה ושיר
ומחנק בגרון ועצב עיוור

אינני קנה סוף
שמתנועע

הבה נרימה
נס ואבוקה
יחד פה נשירה
שיר החנוכה

גן עדן,
אסור היה לגעת,
בעץ הדעת,
עץ החיים,
אסור לגעת,
לפי הכללים.

שמספרים אותו בשניים,
והסוף כלל לא נכתב.
פתקים קטנים פזורים בחדר,
מאוהב, מאוהב, מאוהב.

הולכת. התכלת עונה בי משב,
הרוח עצרה נשימתה.

כמו אש הלהבה
לוחשת לשונך

בצורה מרנינה ועם זאת פוגעת
את רוחצת אותי וכך גם נוגעת
בחוטי החשמל הפרושים בנפשי
ביד רטובה ובמגע לא אישי.

את חלקיקיי
שהסרתי
אאסוף לעתים