אף דילמה אקזיסטנציאליסטית,
אף רעידת אדמה רגשית,
לא תשוקת סחלבים,
בטח לא שחפת על גדות הכינרת.

הזמן המכושף שמעד
איבד אחיזתו בתו,
נאלמה סירנה במעמקים
ורגעו משברי גלים.

פסל חצרי

מסמנת לעצמך
את הגבולות,
מבקעת את הקליפות
וצומחת.

קנקנים מיצריים מעלים מתוכם
עלוות צמחים ענוגת עיניים
הפרחים הלבנים משכינים את חלל הנפש
לטיפות גשם שקופות

ואני עומד ומשתהה מלא יראה
לכשהן עומדות מולי בכל הדרן

טורפים קטנים של לילה
זוחלים מתוך מחילות ארוכות
בלהט חום המדורות הזוהר
האבנים קרות למגע הצל

זאב מחמד לי
זאבי אהובי
רחבעם אקראהו
רחבעם זאבי

גם נגד רצוני
את מצודדת אותי
במשבים לפרקים
מלחשת בי לחישות נעימות

מנוקדים וחסרי דעת
עיניים אחוזות אימה
רכובי פרשים באדום ושחור
סוסי מלחמה עייפים

הבוקר בא אל ארמון הקרח
ושקט חיוור אל חדרים נסתרים
עוטף דממה מנכרת בלחש