מהרגע שנכדי בן העשר כינה אותי "גבר"
הכל השתנה בחיי:

שני ריחות בין סדיניי חבוקים,
מתגנבים בעורמה לנחיריים,
שני ריחות לעורר חשקים,
של ידיד ושל מאהב

וכשהאהבה הרגל והלב כבר לא שואל
בקרבה חמה זרה שוב מוצא את השירה
וכשהאהבה הרגל והפחד רק גדל
ביקום של לבטים רץ תוקע מחטים

שלושים שנה עברו לי לי זה כמו אתמול
תמיד אותך אהבתי אני אוהב אותך גם היום

בודדת, נשכחת
בפאתי קופסת-שכל,
נעטפת ברגש
שנדחק לפינה

הצייר שמברשתו עוסקת
בצבעים - אין סוף
מעמיק טיפה בכחול בשקט
את קמטי החוף

היו ימים בהם ישבתי בצל סבך
מנוקד צבעים
משהו התנגן
יש לי באר ובאר יש לי

כשאני כותב
אני אני
אבל אחר

באחו שופע ירוק ומקסים,
הייתי כבשה בתוך עדר כבשים.
בעשב רעינו כתף אל כתף,
לפעות שם למדתי, וגם ללטף

"עכשיו אתה בבית עכשיו אתה שם
הילדים קופצים עליך הם הכי יפים בעולם
אתה נמס פורש ידיים אתה מאושר ממש
ועוד מעט תקרא סיפור מהספר החדש"

המראה מרוזוולט איילנד

להתאהב במשורר כמו
לאכול את החלק הקשה בלחם
כמו למצוא צדף חלק עם חור

הוא מפשפש בהן בכל קריאה
מוצא את המילה "אהבה"
זורק אותה דרך החלון החוצה
נהנה לראותה מתרסקת על חצר הבניין

האביב יבוא לפני שתספיקי
וכל מקלטייך כבר ייבשו