נובר אני בדמיוני,
היות רק שם נכונתי להמר:
לשפוך ליבי לאהובתי,
זו אשר מצאה אחר.

לא צעדתי בדרך המשי
גם לא קטפתי כוכבים

עץ רימון פורח בישוב אילניה

שמן על קאנווס
0.50 על 0.60

זהו השיר הטרגי על חתולון
חתולון שאיש לא אהב
מפריע לכל השכונה לישון

אדם הלך בשדה. לידו הלך איש. אדם הביט ברגליו של איש הדורות
באדמה הלחה. חיוך עלה על פניו. הוא החיש את צעדיו והלך לפני
איש. אך איש לא מוותר כל כך בקלות, הוא הגביר את קצב הליכתו
ועקף את אדם. ראה הלה את איש שרגליו חובטות בזרירזות בשביל
העפר והחיש צעדיו. כך הם

שיר ישן שיצא ממגירה ומצא את עצמו תלוי על כרזה

דוגרי, איזה מפחיד פה בעמדה בלילה. שקט פה רצח. חוץ מהמואזין
שכל כמה זמן בא לבדוק בערבית שאתה לא מתעפץ.

היסטוריה והיסטריה
שלא הולכים יד ביד

חלמתי.
צעקתי "הצילו".
בפינה שהפכה לפינת זיכרון
עם תמונה של הבן,
סמליו, דרגותיו,

"שומרים בצריח מעל
ואת ואני בערסל
היה לנו יחד עולם שלם
יום יום מלא אושר פנימי - את ואני"

קדרו קדרו פני השמיים
צמחו לנו פתאום כנפיים
ועם הרוח חת ושתיים
נגלוש בכיף על פני המים...

אם היו לי עשרים ידיים -
גם הן לא היו
מצליחות לנחם

ככה, נזכרתי שהיו זמנים בלי כוס-אמים.
אנשים (גם בשדרות) יכלו להתנהל עם מנגינה בלב.
מה קרה לנו?
מי קרע לנו?